במוצאי שבת יצאתי להליכה עם חברות. אחת מהן סיפרה בהתלהבות שחברה טובה שלה מתחתנת.
"היינו בטוחות שהיא תתחתן ראשונה" אמרה, "היא הרי הייתה מלכת הכיתה, רבנית פורים, מדריכה מצטיינת בבני עקיבא, אהובה על כולם (כן, גם על הבנים). לא הצלחנו להבין – איך דווקא היא, מכל הבנות, נשארה רווקה כמעט עד גיל 40?"
החברות הנהנו. גם אצלן, הן אמרו, רבות מהחברות הכי מוצלחות הפתיעו והתחתנו מאוחר. ואני, בשקט עם עצמי, חשבתי כמה פעמים אני פוגשת בקליניקה או בשטח גברים ונשים יפים, חכמים ומצליחים שמתקשים דווקא בתחום הזה.
חברותיי ביקשו שאסביר את התאוריה שלי לנושא, וזה לקח אותי ישר להיזכר בתהליך שהיה לי עם רוני.
רוני הייתה דוגמה קלאסית ל"מלכת הכיתה": מצטיינת בכל תחום, אהובה ומרשימה, כל מה שנגעה בו הצליח. הפעם הראשונה שבה משהו לא הסתדר הייתה בזוגיות. קשרים לא הבשילו, פגישות לא התקדמו. הביטחון העצמי שלה התרסק – כי לא ידעה איך מתמודדים עם מצב שבו ההשקעה לא מביאה להצלחה מיידית.
כשהגיעה אליי לקליניקה, היה לה קשה אפילו להודות שהיא "זקוקה לטיפול". גם אצלי ניסתה בתחילה להצטיין, להראות יכולות. רק לאחר זמן, כשקילפנו את המנגנונים, נחשף מה שעמד מאחוריהם.
"אני פרפקציוניסטית ברמה פסיכית," הודתה "תמיד עשיתי כל דבר על הצד הטוב ביותר. אפילו לפח אני יוצאת עם בושם ואיפור." היא צחקה קצת על עצמה, אבל מאחוריה הסתתר כאב אמיתי.
שאלתי אותה: "האם הפרפקציוניזם משרת אותך בחיפוש זוגיות?"
לראשונה עלה במוחה שאולי דווקא כאן -התשובה היא לא.
הבנו שהפרפקציוניזם עמד לה לרועץ. היא ניסתה לנהל את תהליך ההיכרות כמו פרויקט: לנתח, לסמן וי על קריטריונים, לדרוש שלמות מעצמה ומהצד השני. אלא שבזוגיות אי אפשר להצטיין.
כך נעלם המקום לאותנטיות בבניית קשר טוב ונכון.
"אני לא יודעת איך לעשות זאת", שיתפה רוני בתסכול.
העבודה שלנו התחילה בשחרור מהמדד הסביבתי. הזכרתי לה שכל הצלחותיה לא מתאפסות בגלל שעדיין לא מצאה בן זוג. למדנו להתייחס לניסיונות שלא צלחו – לא ככישלון, אלא כחלק מהדרך.
עשינו תהליך הדרגתי: בתחילה להיות לא מושלמת מול המשפחה, אחר כך להביא את המקומות הפגיעים שלה מול חברות, ורק כשהשריר הזה התחזק – פנינו גם לעולם הזוגי.
ברגע שרוני פחות חיפשה להיות מושלמת ולמצוא את המושלם, היא נפתחה לאופציות חדשות שלא הופיעו קודם על ה"מסך". זה אפשר לה גם לחזור להצעות שכבר פסלה בעבר כי "הוא לא בדיוק…" – ולגלות חיבורים חדשים.
המקרה של רוני ממחיש אמת פשוטה: לכל אחד יש תחום שבו קל לו יותר, ותחום שבו נדרשת ממנו עבודה קשה. יש מי שמתחתן מוקדם אך נתקע בקריירה, יש מי שפורח בעבודה אך מתקשה בקשרים קרובים, ויש מי שבולט חברתית אך חווה קושי משפחתי. אין אדם שאין לו "נקודת חולשה".
עבור מי שמעולם לא חווה כישלון, המפגש הזה עלול להיות קשה במיוחד. ולכן חשוב לזכור: הרווקות לא מורידה מערך ההצלחות הקודמות – היא רק מצביעה על תחום שבו דרושה עבודה מסוג אחר.
ומה עם רוני?
היום, כמה שנים אחרי, רוני כבר לא "מלכת הכיתה", אלא אישה בזוגיות יציבה ובריאה, וגם אמא. כששאלתי אותה מה השתנה היא חייכה ואמרה:
"פעם חשבתי שאני צריכה להיות מצטיינת גם בזוגיות. היום אני יודעת שדווקא כשאני לא מושלמת – אני הרבה יותר נוכחת, גם כבת זוג וגם כאמא. ולפעמים אני אפילו יוצאת לפח בלי איפור… וזה מרגיש כמו ניצחון גדול יותר מכל תואר!"
מאמנת אישית, עובדת סוציאלית ומנהלת רווחה בהכשרתה. בשנים האחרונות מתמקדת בטיפוח סדנאות ואימון אישי לרווקים ורווקות למציאת זוגיות במסגרת "ואהבת"
השאיפה הגדולה שלה היא לקדם את המודעות הציבורית לתופעת הרווקות המאוחרת ולמצוא לכך פתרונות יצירתיים.
נשואה ליוסי באושר ואמא ל-5 ילדים.
