שתיקה כהודעה

"כשאני מתחילה התכתבות באפליקציה, אני כבר יודעת איך זה ייגמר", שיתפה רעות באחת הסדנאות שאני מנחה לרווקות.
"ברור לי שזה יתאדה באיזשהו שלב, אז גם אני כבר לא משקיעה. כי חלאס – כמה אפשר להרגיש שקופה?"
החדר שתק.
ורעות המשיכה:
"אני שונאת שנעלמים לי, זה גורם לי להרגיש אפס הערכה כלפי האדם שעומד מולי ואז אני אומרת לעצמי, אולי טוב שנעלם, נחסכה ממני עוגמת נפש.
אבל הבעיה? שבזמן האחרון, כולם כאלה".
ואז עדי, שישבה מולה, הרימה את הראש ואמרה בשקט:
"לא נעים לי להגיד, אבל גם אני אחת שנעלמת לפעמים. לא כי אני רוצה – פשוט זו המציאות. לפעמים אני מריחה מה עומד לבוא, ומעדיפה להיעלם לפני שהוא יתעלם."
רעות הסתכלה עליה המומה. היא הרי מכירה את עדי – בחורה רגישה, מסורה, עם לב ענק.
ופתאום משהו זז בחדר.
הבנו שזו לא בהכרח בעיית אופי, אלא מנגנון הגנה.
ואולי גם תוצאה של הקלות הבלתי נסבלת של שפע האפשרויות.
בעולם שבו כל שיחה היא אחת מני רבות, והתכתבות חדשה מחכה תמיד במרחק החלקת אצבע,קל לשכוח שהצד השני הוא אדם אמיתי.
"איזו נורמה עקומה", אמרה רעות, "שכולנו למדנו לחיות איתה. זה גורם לי מראש לגשת להתכתבות בלי חשק".
"ואז איך את כותבת להם?" שאלתי.
"וואי, לא תמיד אני נחמדה… לפעמים אני אפילו יורדת עליהם. לא מזמן מישהו כתב לי שהוא עו״ד, אז אמרתי לו – 'אז לא להאמין לך מראש?'"
הקבוצה צחקה, אבל עדי הגיבה מיד:
"בדיוק! כשאני מרגישה שמזלזלים בי -אני נעלמת וכשאני מזהה שמישהו כותב לי בלי חשק,
אני אומרת לעצמי: לא צריכה שיעשו לי טובות."

ופתאום זה התחבר.

קיבלנו שתי זוויות של אותה תופעה, יש כאן ריקוד הדדי – אם צד אחד בא מאוכזב מראש הצד השני ירגיש את זה ויעלם.
ההיעלמות של אחד מזינה את ההגנה של השני, וחוזר חלילה.
לינוי, משתתפת נוספת, עצרה את הדיון ושאלה: "אז מה אפשר לעשות? הרי זו המציאות. תמיד יהיה מי שייעלם."
נשמתי עמוק ועניתי:
"נכון, אנחנו לא יכולות לשנות את כולם, אבל אנחנו כן יכולות לבחור איך אנחנו ניגשות לזה.
תסתכלו על כל התכתבות כעל משהו אמיתי, לא כעוד ניסיון שייכשל או כעוד 'צ׳אט' ברשימה אינסופית.
לפני שאתן כותבות לו, תדמיינו את האדם שמולכן – אולי הוא בן אוהב, אח מסור, חבר טוב.
יש שם לב אמיתי מאחורי המסך ומשם תתחילו."

"את בעצם אומרת לשנות את האנרגיה שאני מביאה לשיחה?" שאלה לינוי.
"בדיוק," עניתי.
"כשאנחנו באות עם נוכחות אמיתית, בלי הגנות – זה עובר גם לצד השני. לא כולם יעמדו בזה, אבל חלק כן.
וברגע שמישהו מרגיש שיש מולו נוכחות אמיתית – יש הרבה יותר סיכוי שהוא יישאר, ולא ייעלם בין כל השיחות האחרות."
בסוף הסדנה, רעות אמרה בשקט: "זה נותן לי תקווה. כי אולי אני לא יכולה לשלוט במה שהצד השני יעשה, אבל אני כן יכולה לשלוט במה שאני משדרת".
וזה לב העניין.
השתיקה, ההיעלמות, ה"חוסר תשובה" – זה החלק הקל.
אבל לענות – זו הבחירה שמבדילה בין "עוד אחד באפליקציה" לבין אדם טוב, עם לב, כבוד וערכים.
אז בואו נשים לזה סוף.
תענו, אל תיעלמו, אל תתעלמו. תגיבו כמו שהייתם רוצים שיגיבו לכם.