הטור הזה נכתב בזמן המלחמה. אנחנו עדיין לא מעכלות את המאורעות, העיניים כלות מהתמונות, הלב כואב והדעת לא תופסת את גודל הזוועות. ובאותו זמן אנחנו מתמלאות התפעמות מעוז רוחם של החיילים, מההתגייסות העצומה של כל עם ישראל להתנדב, להיות בנתינה ולקווות בכל מאודנו שעוד נצא מחוזקים.
את הפער בין תחושת החידלון וחוסר האונים לבין הדחף לעשייה משמעותית אנחנו פוגשות גם אצל הרווקים והרווקות, בהקשר של מציאת זוגיות ודייטים.
"אני לא פנוי רגשית עכשיו להכיר מישהי", אמר לנו אוהד כששאלנו אם פנה למורן, שאת הטלפון שלה העברנו לו ממש לפני סוכות. "מצטער, אני לא מסוגל להתחיל קשר", הסביר.
מובן לחלוטין, אמרנו לו, והעברנו את המסר למורן. "חבל", אמרה. "דווקא חשבתי שנוכל לחזק זה את זו. אני מרגישה שהמצב הזה רק העצים את תחושת הלבד שלי. תגידו, זה נורמלי לרצות כל כך להכיר מישהו כשאנחנו נמצאים במלחמה?"
כן. במצב הלא נורמלי שבו אנחנו כרגע מתנהלים, כל התגובות נורמליות. נורמלי לפחד ולהיות בחרדה, נורמלי לרצות ולחלום את הדברים הפשוטים של החיים.
אמרנו לאוהד שזה בסדר לשהות רגע בתחושה שעכשיו זה לא הזמן, אבל בעוד כמה ימים, שבוע או שבועיים לכל היותר, רצוי לבדוק מה משמעות המילים "עכשיו זה לא הזמן" עבורו. הרצון לכבד את זכרם של הנופלים? המחשבה על כל המגויסים והלוחמים שמסכנים את חייהם עבורנו? האם ישנה אשמה על העיסוק בענייני הלב, בדברים ה"קטנים" והטריוויאליים כביכול של החיים? ואולי הסיבה להימנעות היא לא חיצונית ואוניברסלית, אלא פנימית ואישית? כך או כך, ההמלצה שלנו היא לא להישאב להימנעות, כדי לא לבנות שכבות הגנה על הלב ומחסומים רגשיים שיהיה קשה יותר ויותר לקלף לפתוח.
השארנו את אוהד עם חומר למחשבה והתפנינו לשיחה נדירה עם עם עוז, שגוייס בצו 8 ודיבר איתנו מהשטח.
"אני מפחד. אני מפחד שפספסתי את ההזדמנות להתחתן ולהיות אבא. אני כועס על עצמי שלא השקעתי בזה מספיק לפני המלחמה, שסיננתי הצעות על שטויות. אני מיואש. אולי זה כבר לא יקרה לי?"
היה קשה מאוד לשמוע את הדברים שאמר. "עוז, המלחמה תסתיים ובע"ה תכיר את אהבת חייך. אתה תשתף אותה בכל מה שעברת והיא תקשיב לך ותשתף אותך, תהיה לכם זוגיות וחיבור מטורף, משפחה וילדים." הייתה שיחה ארוכה, עם הרבה דימיון מודרך, עם ציור של תמונת עתיד מיטבית, עד שהרגשנו שעוז איתנו בהבנה ובאמונה שזה יקרה לו.
המלחמה טלטלה את כולנו וכל הרגשות לגיטימיים, אבל אסור לתת לפחד, לייאוש ולחרדה לנהל אותנו. אל תישארו לבד עם המחשבות והחששות, מצאו את האוזן הקשבת המתאימה לכם – קו חם, איש או אשת טיפול, ושתפו כדי שתוכלו לקבל כלים להתמודד, להתחזק ולהתגבר. אנחנו מחכות לטור של "אחרי המלחמה" כדי לשתף בסיפורים של אלו שהכירו והתאהבו במילואים, בהתנדבויות ובפעילויות השונות.
הטור מוקדש לזיכרו של שחף ברגשטיין, בן קיבוץ עלומים, חבר בכיתת הכוננות של קיבוץ כפר עזה שלחם בגבורה ונהרג בעודו מגן על חבריו.
